חטוף- אלי שרעבי

זאת לא סקירה רגילה, אין פה מספר כוכבים ומה אהבתי ומה לא אהבתי בספר. יש פה ספר חשוף, כואב, עמוק, ומלמד, על מישהו שעבר תקופה קשה וארוכה במקום הכי נמוך, ואת ספרו הוא כותב כמה חודשים אחרי שהשתחרר. הוא מתאר את המסע שלו ואת מה שעבר שם כשהוא עוד עדיין מעכל את החוויה. 

 במהלך 234 עמודים אלי שרעבי מתאר מה קרה לו בשבי, איך הוא התמודד, מה היו המחשבות, מה היו הקשיים. בחרתי לקרוא את הספר דווקא ביום כיפור, יום שבו אתה מתנצל, ומוחל. יום שבו אתה צם כדי לכפר על הטעויות והמעשים שעשית בשנה שעברה, ולקרוא את הספר הזה במיוחד ביום הזה נתן לו משמעות אחרת. כי דווקא כשאני צמתי- אז אני קוראת על איך הם חיו מפיתה וחצי, וכשאני קוראת את זה בבית שלי- אז אני חושבת על אלה שעוד נשארו שם.

זה לא ספר שהוא קל לקריאה. היו לי פעמיים שהייתי צריכה לעצור את הקריאה ולעשות הפסקה. כמה פעמים עצרתי את הדמעות שעמדו לצאת לי בזמן הקריאה, וכמה פעמים הרגשתי בחילה ממה שהם עברו ומהיחס שהם קיבלו.

מבחינתי, אלי שרעבי הוא גיבור.

אלי שרעבי נחטף בשביעי לאוקטובר 2023, מביתו שבקיבוץ בארי, כשמאחוריו הוא משאיר את אשתו ושתי בנותיו בלי לדעת מה עלה בגורלן. הוא נכנס לעזה במטרה אחת: לשרוד. 

אלי שרעבי שרד את השבי בעזה 491 יום, השתחרר, וכמה חודשים אחרי הוא מוציא ספר על המסע שבו עבר בשבי ועל הדרך שדרכה הוא שרד.

אני מנסה לחשוב כמה זה קשה, לקחת את הטראומה כשהיא עוד קיימת, וללכת ולכתוב אותה. במהלך כל הספר- 234 עמודים, ו- 14 פרקים, כשהכול כתוב במבט ראשון, אנחנו עוברים איתו את החטיפה שלו, את תקופת השבי, את הקשיים, את ההצלחות הקטנות, ואת השחרור שלו- עד סגירת המעגל עם המשפחה שלו.

זאת לא סקירה רגילה, אבל זה כן ספר שלדעתי מי שמסוגל חייב לקרוא. אי אפשר לדמיין את גודל המצב שבו הם עברו ומה שהם חוו, במיוחד שאנחנו לא יודעים מה זה להיות במנהרה מתחת לאדמה. אבל הספר הזה הוא לא רק פסימי, אלא אני הצלחתי לצאת ממנו אופטימית ואפילו אפשר להגיד עם תקווה- אדם שהיה בתחתית של התחתית, במנהרה מתחת לקרקע, בעיר אויבת, מצליח ללמד אותי בספר שלו איך להסתכל על הטוב ואיך להיכנס למצב הישרדותי. 

הוא דאג לחזור על המשפט- אני שורד, אני חוזר.

אני מאחלת שכל החטופים שלנו יחזרו אלינו בקרוב גם. שנזכה לראות אותם על הרגליים, שנזכה להכיר את הפרצופים כשהם לא מתחת לאדמה או דרך סרטון תעמולה.

עידן עמדי השתמש במילה סופרמן,

אני חושבת שאלי שרעבי הוא גם סופרמן וגם גיבור.

כמה ציטוטים שהשאירו עלי חותם מתוך הספר, שלא כולם קלים לקריאה:

"אני מבין שאני נחטף. אני מבין שקורית פה קטסטרופה.

אני מבין את המצב עד הסוף. אני לא מרגיש את המכות שאני מקבל שם, זה לא מזיז לי. כי ברגעים האלה, כשאני נגרר ליד גדר הקיבוץ שלי, תחת השמש, בריח השריפות, כשעל העיניים שלי קשורה בנדנה ושני מחבלים סוחבים אותי בשתי הידיים, עם הידיעה הברורה שאני נקלח לעזה בעוד ליאן והבנות נותרו מאחור, אני מתמקד ומתכנס למשימה אחת: ההישרדות והחזרה שלי הביתה. אין יותר אלי הרגיל. מעכשיו יש את אלי השורד."

"ארבעה גברים ממלאים את זמנם בלטייל איש בחייו של האחר. טיולים מרובי אתרים וזכרונות. כל פעם אחד מאיתנו מארח את השני בחייו, מספר על עוד מקום, על עוד דמות, על עוד מישהו. בגלל שאנחנו חדשים אחד עבור השני, יש סקרנות לסיפורים והזמן עובר מהר יותר. את התכונות, את האופי, לא צריך לספר. אנחנו מרגישים ולומדים מהר מאוד זה את זה."

"אני אשרוד.
כי אני רוצה לחיות.
כי אני חייב לחיות."

"הרעב הולך ועוטף אותנו, הולך ומכנס אותנו פנימה. הכול נהיה קשה יותר. קשה לנו אחד עם השני, קשה לנו עם עצמנו. חלוקת האוכל בארוחות שוב חוזרת להיות נושא לריב עליו, לצעוק, לכעוס, להתמלא בתסכול. הרעב ממלא את המחשבות. ממלא את הראש. כל מה שאני רוצה זה לאכול משהו. כל מה שאני חושב עליו הוא חתיכת הפיתה ששמרתי לערב ואם מחר ייתנו לנו עוד אחת או שנקבל מגש של פסטה חסרת טעם שממנה לא נוכל לשמור משהו לאחר כך."

"'אני מפחד שאשאר פה לבד' אומר לי אלון יום אחד.
'אתה הרי תשתחרר לפניי, אלי', הוא ממשיך, 'כי אתה מבוגר יותר, ואני אשאר בלעדיך'
אני שם עליו יד.
'אתה לא תהיה לבד', אני אומר לו, 'כי גם אם באמת ישחררו אותי לפניך, הכוח שגידלת יישאר איתך, אתה הרי כבר יודע שאתה מסוגל, הנה עבר חודש ועוד חודש ועוד חודש, חורף, אביב, קיץ ועכשיו סתיו ואתה שורד, תראה איך אתה שורד, תראה איך אתה גדל'

אלון לא עונה. אני יודע שזה מפחיד אותו. "

"תקווה זה לא תמיד דבר שבא בקלות, תקווה זה דבר שצריך להילחם עליו, לעבוד בו.
כמו הקידוש שעליו אנחנו ממשיכים להקפיד, כמו שירי ההבדלה של אליה, כמו ברכות השחר, גם סבב הדברים הטובים הוא דבר שאנחנו נצמדים אליו, שומרים עליו ואוחזים בו. כדי לחפש טוב. כדי להישאר אופטימיים. כדי לנצח."

"ארבע מאוד תשעים ואחד יום של שבי וסבל וחושך וכאב לא התפרקתי ככה. אני בוכה ובוכה ובוכה. היא אמרה שאנחנו מוגנים. היא אמרה שאנחנו בטוחים פה. אני מתרכז בקול המרגיע שלה, נאחז בעיניה הטובות, הרכב נוסע אל השחרור שלנו, אל השחרור שלי. אתם מוגנים פה, היא אמרה. מתי בכלל הייתי מוגן לאחרונה. מתי הייתי בטוח. מתי יכולתי להתפרק ככה."

"זוהי התחתית. ראיתי אותה, נגעתי בה.

עכשיו החיים."

תקציר: 491 יום שרד אלי שרעבי בשבי החמאס, לאחר שנחטף מביתו וממשפחתו בקיבוץ בארי בבוקר שבעה באוקטובר 2023. ביצירה סוחפת ועוצרת נשימה, פורש אלי בגוף ראשון, בכנות ובגובה העיניים את קורותיו כחטוף, מהיום שהופרד בכוח מאשתו, מבנותיו ומחייו הקודמים, ועד לחזרתו, עטוף בדגל, הביתה. זהו סיפור על ימי רעב וחושך, על כאבי גוף ועל כאבי לב, על געגוע, בדידות וחוסר אונים המאיימים לכלות את הנפש. זהו גם סיפור על רוח האדם, על הכוח שבה, על האומץ שבה. סיפור על רעות, על ביחד שמתרקם במאמץ במנהרות נטולות אוויר, על אופטימיות ואמונה ועל היכולת לבחור בחיים.

טריגרים: חטיפה, שביעי לאוקטובר, שבי, מוות, רעב